<h1>פסקי הרי"ד — פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[פסחים צ"ח ע"א] פיס'. המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. פי' דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין, ואע"פ שבנו עדיין לא הפריש פסחו אינו יכול להקריב זה לשם פסחו, שאין הבן יכול לירש קרבן אביו, שאין הקרבן כשאר ממון אביו שהוא יורשו, אלא הקרבן נקרא על שם אביו, ואם היא חטאת מתה, ואם הוא אשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ואם היא עולה או שלמים מקריבן על שם אביו ולא על שם עצמו, ופליגו בה רבנן ור' יהודה אם היורש סומך ומימר, דרבנ' סברי יורש סומך ומימר ור' יהוד' סבר אינו סומך ומימר, ואם הקרבן יקרא על שמו ושלו הוא אמאי אינו מימר וסומך, אלא ודאי על שם אביו נקרא ולא על שמו, ומשום הכי אינו מימר יורש ואינו סומך, ורבנ' דאמרי יורש סומך ומימר משום דרבייה קרא, כדאמ' בריש תמורה, וכיון שאין לו כח לירש קרבן אביו אינו יכול לשוחטו שאין הפסח נשחט אלא לאוכליו, הילכך לא יביאנו לשם פסח אלא לשם שלמים, ובהילכת' קמייתא דזבחים [ה' ע"ב] מוכיח שאין הבן קונה קרבן אביו.
<h2>דף ד:</h2>
[פסחים פ"ג ע"א] מתני'. העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר. חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר, לפי שאין דוחין לא שבת ולא יום טוב. פי' העצמות שלא יוכל לשברן, מפני שנאסרה בו שבירת עצם ונותר בהם מוח והרי הוא נותר וטעון שריפה. וכן הגידין שלא יכול לאוכלן. כדנפרש לקמ'. והנותר, בשר פסח שנתעצלו באכילת(ן)[ו] ונשאר ישרפו לי"ו שהוא חולו שלמועד. שאין שורפין קדשים ביום טוב.
[פסחים פ"ג ע"ב] פיס'. שאין דוחין לא שבת ולא יום טוב. וניתי עשה ונידחי לא תעשה, אמ' חזקיה אמ' קרא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, שאין ת"ל עד בקר (אלא) [ומה ת"ל עד בקר] ליתן בקר שיני לשריפתו. רב אשי אמ' שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
<h2>דף ה:</h2>
[פסחים ל"ה ע"ב] ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. פשיט', לא צריכה כגון שהקדימו בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, וכדר' אבהו דאמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, שנ' והרמותם ממנו תרומת י"י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר. אמ' ליה רב פפא לאביי איהכי אפי' הקדימו בכרי נמי, אמ' ליה עלך אמ' קרא מכל מעשרותיכם תרימו. ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן. — ובמעשר שיני והקדש שניפדו. פשי', הכא במאי עסיקי' שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והקמ"ל דאין חומש מעכב. — הכהנים בחלה ובתרומה. פשיט', מהו דתימ' מצה שוה בכל אדם בענן, קמ"ל. — אבל לא בטבל. פשיט', לא צריכא בטבל טבול מדרבנן. היכי דמי, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. — ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. פשיט', מהו דתימ' כדאמ' ליה רב פפא לאביי, קמ"ל כדשני ליה. — ולא במעשר שיני והקדש שלא ניפדו. פשיט', מאי לא נפדו לא נפדו כהילכתן. מעשר שיני שפדאו על אסימון ורחמ' אמ' וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה. הקדש שחיללו על גב קרקע ורחמ' אמ' ונתן הכסף וקם לו.
<h2>דף יט.</h2>
[פסחים צ"ז ע"ב] מתני'. המפריש נקבה לפסחו או זכר בין שתי שנים, ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים. המפריש את פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשום שלמים. בספרים כת' ויפלו דמיו לנדבה. והמורה כתב ויפלו דמיו שלמים גרסי'. וכן העיקר כדגריס המורה, שלא מצינו שמותרו נדבה אלא כל שבא משום חט ומשום אשמה, וכולן הן מנויין בשקלים, דהכי תנן בפרק ב' דשקלים [ה"ד] מותר שקלים חולין, מותר עשירית האיפה קיני זבין קיני זבות וקיני יולדות חטאות (חטאות) ואשמות מותרן נדבה, זה הכלל [כל] שהוא בא משום חט ומשום אשמה מותרן נדבה. מותר עולה לעולה, מותר מנחה למנחה, מותר שלמים לשלמים, מותר הפסח לשלמים. אבל מיהו הא קשיא לי, דאמרן בתמורה בפרק אילו קדשים [י"ט ע"א] תניא המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, נשתיירה לאחר הפסח תרעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים, ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים, ולא מפלג בין קודם הפסח לאחר הפסח. ונראה לי דמתני' ודאי שנשתיירו לאחר הפסח מיירי, והכי גרסי' בירושלמי מתני' לאחר כפרה, והאי דלא תני במתני' יביא בדמיהן פסח קודם לפסח, משום דכל עיקרו שלתנא לא בא אלא להודיענו דבעלי חיים נדחין, והכי קאמ' המפריש נקבה לפסח או זכר בן שתי שנים דלא חזו להקרבה ולא קדשי אלא לדמיהן שיביא בדמיהן פסח ונשתיירו לאחר הפסח ונעשו מותר הפסח דקרב שלמים, אע"ג דנקבה וזכר בן ב' שנים חזו לשלמים, אפי' הכי לא קרבי גופיהו שלמים, כיון דמעיקרא נדחו גופן מליקרב, דבעלי חיים נדחין, אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן שלמים. אבל קודם הפסח שיבי' בדמיהן פסח אין זו שום רבותא, דהא לא חזו גופיהו לפסח, ואם ניתק לרעייה הוא בעצמו יקרב שלמים, דכתבית בפרק קמ' דזבחים.
<h2>דף כב.</h2>
[פסחים צ"ח ע"א] אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת, ש"מ בעלי חיים נדחין. פי' מדקתני תרעה עד שתסתאב ולא קרבה היא גופה שלמים, דלא כר' שמע' דאמ' בעלי חיים אינן נדחין בפרק שני שעירי [יומא ס"ג ע"ב]. ומרישא נמי שמעי' לה, אלא משום דמיהא שמעי' תלת נקט לה הכא. וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי. פי' דהא נקבה או זכר בן ב' שנים מתחילתו לא נראה למה שהוקדש, וקתני תרעה ולא קתני יקרב הוא עצמו שלמים, ואיכא למאן דאמ' במסכת סוכה [ל"ג ע"ב] דאין דחוי אלא הנראה ונדחה. וש"מ יש דחוי בדמים. פי' שהרי אילו נקיבה וזכר בן שתי שנים מתחילת הפרשתו לא היתה קריבה לגופן, דהא לא חזו לפסח אלא לימכר ולהביא בדמיהן פסח, ואע"ג דלא חלה עליהו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף, יש בהן תורת דחוי ולא קרבי גופיהו שלמים אלא ירעו.
<h2>דף כו:</h2>
[פסחים צ"ח ע"א] אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת, ש"מ בעלי חיים נדחין. פי' מדקתני תרעה עד שתסתאב ולא קרבה היא גופה שלמים, דלא כר' שמע' דאמ' בעלי חיים אינן נדחין בפרק שני שעירי [יומא ס"ג ע"ב]. ומרישא נמי שמעי' לה, אלא משום דמיהא שמעי' תלת נקט לה הכא. וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי. פי' דהא נקבה או זכר בן ב' שנים מתחילתו לא נראה למה שהוקדש, וקתני תרעה ולא קתני יקרב הוא עצמו שלמים, ואיכא למאן דאמ' במסכת סוכה [ל"ג ע"ב] דאין דחוי אלא הנראה ונדחה. וש"מ יש דחוי בדמים. פי' שהרי אילו נקיבה וזכר בן שתי שנים מתחילת הפרשתו לא היתה קריבה לגופן, דהא לא חזו לפסח אלא לימכר ולהביא בדמיהן פסח, ואע"ג דלא חלה עליהו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף, יש בהן תורת דחוי ולא קרבי גופיהו שלמים אלא ירעו.
<h2>דף ל.</h2>
מאי אור, רב הונ' אמ' נגהי ורב יהוד' אמ' לילי. ואסיק' [פסחים ג' ע"א] דבין לרב הונא ובין לרב יהודה. אור אורתא הוא, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דרב הונא קרו נגהי, ובאתריה דרב יהוד' קראו לילי. ותנא דידן מאי טע' לא תני לילי, לישנא מעליא [נקט], דאמ' ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכת' שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנ' ומן הבהמה אשר איננה טהורה. ותנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומ' ותבחר לשון ערומי', ואו' ודעת שפתי ברור מללו. ומשו' הכי קרא התנא ללילה אור לשון נקייה בלשון כבוד, כמו שקורין לסומא סגי נהור.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"ז ע"ב] פיס'. ר' יהוד' אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. פי' אע"ג דמדאוריית' בביטול בעלמ' סגיא, כדכת' תשביתו, אפי' הכי מצוה מן המובחר היא בשריפה לר' יהוד' ובפירור לרבנן. תניא ר' יהוד' אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שיטעון שריפה, אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם, בכל דבר שאתה יכול להשביתו.
